תשובה קצרה: לא במספר אחד. סיכון גיאופוליטי מתומחר בשלוש דרכים משלימות: פרמיית סיכון על שיעור ההיוון, תנאים בחוזה (מנגנוני יציאה, תשלום מותנה באבני דרך, סעיפי כוח עליון מורחבים), ומבנה העסקה (כניסה בשלבים, שותף מקומי, ביטוח סיכון מדיני). מי שמתמחר רק דרך הריבית משלם יותר ומוגן פחות.
ההרחבה
פרמיית סיכון מפצה על הפסד ממוצע, אבל סיכון גיאופוליטי אינו ממוצע: או שאינו קורה, או שקורה בבת אחת. לכן הכלי הנכון הוא תרחישים משוקללים: כמה שווה העסקה בכל תרחיש, ומה ההסתברות של כל תרחיש. עסקה שמשתלמת רק בתרחיש אחד אינה עסקה אלא הימור.
החוזה הוא המקום הזול ביותר לנהל בו סיכון. סעיף יציאה שמופעל עם החלטה רגולטורית, או תשלום שנדחה עד שמסדרון נפתח, שווה יותר מכל הנחה במחיר. כדי לנסח סעיף כזה צריך לדעת מראש אילו אירועים משנים את העסקה, וזו בדיוק עבודת התרחישים.
זו קריאה לפי שבע השכבות של The Blue Pumpkin, המתודה של ד"ר בלה ברדה־ברקת.
מה לעשות מחר בבוקר
בעסקה הבאה, להוסיף למצגת ההשקעה שקופית אחת: שווי העסקה בשלושה תרחישים גיאופוליטיים, ואילו סעיפים בחוזה מגנים מפני התרחיש הגרוע.